עירית עכו נ' בע"מ ואח'

החלטה – בעניינו של נאשם 2

בקשה לזיכוי הנאשם 2 ( להלן – "הנאשם " ) מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, בתום פרשת התביעה.

לנאשם יוחסה תחילה עבירה של ניהול עסק ללא רישיון עסק, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 ולפי פריטים 4.2 ו- 4.8 לצו רישוי עסקים ( עסקים טעוני רישוי ), תשנ"ה – 1995, בכך שביום 19/9/07 או בסמוך לכך, הנאשם, ששימש פקיד בכיר אצל הנאשמת 1, עסק, יחד עם הנאשמת 1 לכתב האישום, ללא רישיון עסק, בעסק של מזנון ומכירת משקאות משכרים, בתחנת הדלק נשוא כתב האישום.

בישיבת יום 29/5/11 נעתר בית המשפט לבקשת המאשימה לתיקון כתב האישום כנגד הנאשם, בכך שתיוחס לו עבירה של עוסק בעסק ללא רישיון עסק, במקום עבירה של ניהול עסק ללא רישיון עסק.

בתום פרשת התביעה, טען הסנגור כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, ויש לזכותו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ), תשמ"ב - 1982. לטענתו, מאחר והנאשמת 1, שהינה תאגיד, הורשעה בעבירה עצמה של עיסוק בעסק ללא רישיון עסק, לא ניתן להאשים את הנאשם, כנאשם נוסף באותה עבירה, וזאת לפי הוראת סעיף 15 לחוק רישוי עסקים, שכן, לא נטען כי הנאשמים 1 ו- 2 הינם שותפים בעסק הנ"ל, ולכן, משהורשע תאגיד בעיסוק בעסק ללא רישיון, אין להאשים אחר באותה עבירה, שעה שמדובר בשכיר אצל התאגיד, הנאשמת 1, ולא בגורם עצמאי ונפרד. כן טען הסנגור כי הנאשם עבד כשכיר אצל הנאשמת 1, כפי שעבדו אחרים שם בשכירות, ואין לאבחן בינו לביניהם, ולהעמידו לדין, שעה שאלה לא הועמדו לדין, בגין העבירה הנ"ל.

טוענת המאשימה כי אין מניעה להעמיד לדין שני נאשמים בעבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון עסק, וכי הוראת סעיף 15 לחוק משלימה את הוראת סעיף 4 לחוק, ולא גורעת ממנה או מצמצת אותה. עוד נטען כי המאשימה הוכיחה לכאורה כי הנאשם ביצע את העבירה, ולכן, יש לדחות את הבקשה שלא לחייבו להשיב לאשמה. לטענתה, טיעוני הסנגור מקומם בהליך הענישה של הנאשם, ולא בהליך לפי סעיף 158 הנ"ל.

נאשם רשאי, בתום פרשת התביעה, לטעון כי אין לחייבו להשיב לאשמה וכי יש לזכותו מכל אשמה, בנימוק כי אין בראיות התביעה שהוגשו לבית המשפט כדי "הוכחה לכאורה " לעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. עתירה זו של הנאשם מעוגנת בהוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ), תשמ"ב – 1982, הקובעת כי:

" נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה,

יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם

ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין...".

העולה מהוראת סעיף 158 הנ"ל הוא, כי המבחן להכרעה בבקשה לפי סעיף 158 הינו קיומן או העדרן של ראיות לכאורה, להוכיח את אשמתו של הנאשם. משמעות המושג "ראיות לכאורה", לעניין ההוראה בסעיף 158 הנ"ל שונה ממשמעותו של מושג זה לפי הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה ומעצרים ), תשנ"ו – 1996, היינו, המעצר עד תום ההליכים. משמעותן של "ראיות לכאורה", לצורך הכרעה בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, הינה, ראיות המקימות סיכוי סביר כי הנאשם יורשע, בסופו של יום, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וראיות כאלה שטמון בהן פוטנציאל סביר להרשעה, כאמור. לעומת זאת, די בקיומן של ראיות בסיסיות ודלות, כדי לקיים אחר הדרישה של "ראיות לכאורה", לצורך הוראת סעיף 158, ולדחיית הבקשה של נאשם, שלא לחייבו להשיב לאשמה. כך, שעוצמתן של הראיות לכאורה, לצורך הוראת סעיף 158 הנ"ל, נמוכה משמעותית מזו הנדרשת לצורך ההליך לפי סעיף 21 הנ"ל.

הפסיקה מורה כי, לצורך הכרעה בבקשת נאשם לפי סעיף 158 הנ"ל, יבחן בית המשפט את ראיות התביעה, אשר הוגשו במסגרת פרשת התביעה, בהתעלם משאלת מהימנותן של ראיות אלה, ותוך הנחה כי יינתן להן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, כך, שמשקלן של ראיות אלה, בשלב זה של המשפט, אינו רלבנטי, והן לא מאבדות ממשקלן זה גם אם הוגשו לבית המשפט, במסגרת פרשת התביעה, ראיות המחלישות או סותרות את ראיות התביעה, המפלילות, לכאורה, את הנאשם. בית המשפט, לצורך הכרעה בבקשה לפי הוראת סעיף 158, מתעלם, ככלל, מהראיות שלטובתו של הנאשם, ותביעה אף לא נדרשת, לצורך ההליך הנ"ל, להצביע על תוספת ראייתית של סיוע, חיזוק או דבר מה, שעה שתוספת ראייתית זו נדרשת לשם הוכחת האשמה. בקשת הנאשם לזיכוי, לפי סעיף 158, תידחה שעה שקיימות ראיות לכאורה דלות ובסיסיות להוכחת אשמתו, גם בהעדר תוספת ראייתית, כאמור, להבדיל משלב הכרעת הדין, בו תבחנה ראיות הצדדים במכלול המבחנים הדרושים, הן לעניין קבילותן של ראיות אלה, הן לעניין משקלן ומהימנותן, והן לעניין קיומה של תוספת ראיה, במידה ונדרשת כזו לעניין האישום המסוים המיוחס.

עד התביעה, מר עזרן דניאל, העיד כי הוא ביקר בעסק, נשוא כתב האישום, מספר פעמים, ובעקבות כך הוא ערך את הדו"חות, שהוגשו וסומנו ת/1 – ת/19, בהם הוא ציין כי תחנת הדלק פעלה ללא רישיון עסק, ובחלק מהדו"חות הוא רשם כי הנאשם היה מנהל התחנה, בחלקם האחר הוא רשם כי הנאשם היה המחזיק במקום ( עמוד 13 לפרוטוקול ישיבת יום 3/1/12 ). כן העיד כי הנאשם אמר לו, בביקור במקום מיום 9/2/10 ומיום 8/4/10, כי הוא עובד שכיר אצל הנאשמת 1, המטפלת בנושא, וכי הוא מנהל התחנה ( עמוד 14 שורות 1-3 לפרוטוקול הנ"ל ). העד הנ"ל העיד כי בביקוריו במקום מצא כי הוא מצא את הנאשם יושב במשרדו בחנות שבתחנת הדלק הנ"ל, וכן עובדת נוספת בחנות, וכי היו משקאות משכרים על המדפים ( עמוד 15 שורות 15-16 לפרוטוקול הנ"ל ). בחקירתו הנגדית אישר העד כי הוא ביקר בעסק מדי יום, וכי לא מתפקידו לערוך שימוע לנאשם, בעקבות החשדות הנ"ל, ושעה שזה הציג את עצמו כמנהל התחנה ( עמוד 16 לפרוטוקול ). העד אישר כי במקום עבדו עובדים שכירים נוספים אצל הנאשמת 1, מלבד הנאשם ( עמוד 17 שורות 1-3 לפרוטוקול ). עד התביעה, מר בן יאיר גבריאל, מנהל מחלקת תברואה ורישוי עסקים בעיריית עכו, העיד כי הנאשם הגיש את הבקשה מיום 30/3/05 לרישיון עסק זמני, שסומנה ת/20, ואישר כי בשנת 2008 הוגשה בקשה, נ/2, לרישיון עסק לחנות שבתחנת הדלק, ובה נרשם כי הנאשם הוא מנהל התחנה ( עמוד 18 שורות 22-23 לפרוטוקול הנ"ל ).

לפי הדו"חות שערך העד, מר עזרן דניאל, שסומנו ת/1 – ת/19, ולפי עדותו של עד זה, הרי שהנאשם נכח במשרדו בתוך החנות, בה נמכרו משקאות משכרים, שעה שלא היה רישיון עסק לחנות זו, ובמעמד זה, במספר רב של הזדמנויות, כמתואר בעדות ובדו"חות הנ"ל, הנאשם הציג את עצמו בפני העד הנ"ל כמנהל התחנה, או המחזיק במקום או המחליף של מנהל התחנה. לפי עדותו של מר בן יאיר, הנאשם רשום על גבי הבקשה, ת/20, כמנהל החנות. מצאתי כי העדויות והראיות הנ"ל מהוות " ראיות לכאורה", דבר המחייב לדחות את בקשת הנאשם שלא לחייבו להשיב לאשמה, שכן, בהנחה ובית המשפט ייחס לראיות הנ"ל, בשלב הכרעת הדין, את מלוא האמון והמשקל, ובהתעלם, בשלב הנוכחי, ממהימנות עדויותיהם של עדי התביעה, הרי שיש בראיות אלה כדי להוכיח, לכאורה, את האשמה, שעניינה, עיסוק בעסק ללא רישיון, שכן, המדובר בראיות לכאורה המוכיחות כי הנאשם עסק בעסק נשוא כתב האישום, וכי עסק זה פעל ללא רישיון עסק, בתקופה הרלבנטית, כאשר בו נמכרו משקאות משכרים.

טענות הסנגור, לפיהן, הנאשם עבד כשכיר אצל הנאשמת 1, כמו עובדים אחרים שעבדו שם, ושגם בהם פגש עד התביעה עזרן דניאל, במקום, ולכן, יש לזכותו מהאשמה, כיוון שהמאשימה העמידה רק אותו לדין, תוך אפלייתו מיתר עדי התביעה, תוכרע במסגרת הכרעת הדין, לאחר שמיעת פרשת ההגנה, ועל סמך מכלול הראיות מטעם שני הצדדים, ולאחר בירור המשקל והאמון שבית המשפט ייחס לעדויות הצדדים ולראיות מטעמן, בעוד שדינה של טענה זו של הסנגור, בשלב זה, להידחות, שכן, טוענת המאשימה כי הנאשם, הועמד לדין, לעומת עובדים אחרים בעסק, מאחר ושימש בתפקיד מנהל העסק, היינו, בתפקיד בכיר. אכן, אין חולק כי לנאשם מיוחסת עבירה של עוסק בעסק ללא רישיון עסק, ולא בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון עסק, ואין חולק כי במועדים הרלבנטיים, עסקו בעסק עובדים שכירים אחרים. יחד עם זאת, טוענת המאשימה, והדבר הוכח, לכאורה ולצורך ההליך שבפניי, כי הנאשם, אף שלא הואשם בניהול עסק ללא רישיון עסק, שימש בתפקיד בכיר מיתר העובדים, שעה שהיה מנהל העסק הנ"ל. המדובר בנסיבות רלבנטיות לצורך הכרעה בטענת ההגנה לאכיפה בררנית ולאפליית הנאשם לעומת אחרים. שכן, על מנת לקבל טענה של אכיפה בררנית, על הנאשם להצביע על שיקולים זרים שבבסיס החלטת המאשימה להעמידו לדין, לעומת אחרים שביצעו עבירות דומות, בעוד שהוכחת הטענה הנ"ל של המאשימה, לפיה, הנאשם היה מנהל העסק, להבדיל מיתר העוסקים שם, שהיו שכירים ולא בתפקידים בכירים כאמור, יש בה כדי להביא, כך לכאורה, לדחיית הטענה לאכיפה בררנית, ולהסביר את ההבחנה שעשתה המאשימה בינו לבין העובדים האחרים, באותם זמנים רלבנטיים, גם כשהוא הועמד לדין בעבירה של עוסק בעסק ולא בניהול העסק ללא רישיון.

כאמור, טענה נוספת בפי הסנגור, לפיה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק רישוי עסקים, אין להעמיד את הנאשם לדין, שעה שהנאשמת 1, שהינה תאגיד, אצלה עבד הנאשם, נמצאה כמי שביצעה את עבירה עצמה והורשעה בה. אני דוחה טענה זו של הסנגור. הוראת סעיף 4 לחוק הנ"ל קובעת כי לא יעסוק אדם בעסק הטעון רישיון ללא רישיון כדין. הוראת סעיף 14 לחוק קובעת את העונשים בצד העבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון כדין. הוראת סעיף 15 (ב) לחוק הנ"ל קובעת כי, נעברה עבירה לפי סעיף 14 על ידי תאגיד:

" יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה

מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין, שותף...או עובד מינהלי

בכיר באותו תאגיד...".

יוצא כי, במקרה בו תאגיד ביצע עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון, ניתן להעמיד לדין, בנוסף לתאגיד זה, אחרים, ששימשו בתפקידים מסוימים בתאגיד, והם: מנהל פעיל, מנהל רשום או עובד מנהלי בכיר, זולת אם העבירה, שנעברה ע"י התאגיד, בוצעה שלא בידיעתם של אלה, או שהם נקטו באמצעים סבירים למנוע את ביצועה. מכאן, הוראת סעיף 15(ב) הנ"ל לא נועדה למנוע את העמדתם לדין של אחרים, ששימשו בתפקידים בכירים בתאגיד, שעה שזה עבר עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון, אלא שהיא מסמיכה את המאשימה להעמיד לדין, בנוסף לתאגיד, גם את בעלי תפקידים מסוימים בו, כך, שאין בהעמדת התאגיד בעבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון, והרשעת ובה, כדי ליתן לבעלי תפקידים בכירים בו, חסינות מפני העמדתם הם לדין, בגין אותה עבירה. משכך, דין הטענה של הסנגור, לעניין זה, להידחות.